ילדים מפונקים עפ"י אלפרד אדלר

בסוף זה קרה גם לי, אשתי הצליחה לגרור אותי לסדנת הורות של מכון אדלר. המילה האחרונה, חזית הטכנולוגיה של המקצוע החשוב ביותר בחיינו: ההורות. סדנא שכל הורה מודרני חייב להיות בה. שם יגידו לך איך צריך (לא אפשר – צריך) לגדל ילד בתקופה המודרנית.

טוב, אז אני כבר מתנגד לשיטת אדלר זה שנים ועם תחילת הסדנא הגעתי למאמר של הגורו בעצמו אלפרד אדלר.

אני יכול להניח שבמהלך הסדנא אני אתייחס לנקודות שונות שבהם אני לא מסכים עם השיטה (ל"צערי" הרב פיספסנו את שני המפגשים האחרונים) אבל אני אתחיל עם התיאוריה של אדלר לגבי ילדים מפונקים.


במאמר זה אדלר טוען שישנם שני סוגים של יחס הורי שפוגמים ביכולתו של הילד להשתלב בבית-הספר
א. פינוק יתר של ההורים.
ב. הזנחה פושעת.
בעוד שאני נוטה להסכים עם הטענה השניה שהזנחה פוגעת ביכולתיו החברתיות של הילד אני לחלוטין לא מסכים עם הטענה הראשונה.

וכיצד מסביר אדלר את הבעיה עם ילדים מפונקים:
"יש והאם תמלא באישיותה היא את כל לבו של בנה, ותביאהו למצב כה נעים, ששוב אינו ממלא את תפקידו בכוחותיו הוא, אלא נזקק לעזרת אימא בכל. יחס כזה של אם, הזריזה להיענות לילדיה כל שעה וכל רגע, מביא לכך שהתנהגות הילדים המקבילה לכך יהיה בה משום מעשה מכני, ולאחר שאין פותחים להם פתח לאימון כוחותיהם כדי להתגבר על קשיים, הרי שהכנתם לחייהם הבאים פגומה למדי."

לכאורה הגיוני, "קשה באימונים – קל בקרב". צריך להרגיל את הילד (ביטוי שאני ממש מתעב) לקרבות שבחוץ כבר בבית וזה יקל עליו בבית הספר. אולם לפי דעתי אדלר מפספס את העובדה שאנשים, ובכלל זה גם ילדים, הם יצורים בעלי הקשר, כלומר, ההתנהגות במסגרת אחת (משפחה) לא תהיה דווקא זהה להתנהגות במסגרת אחרת (בית-ספר).

למען האמת, אני דווקא גורס כי ההפך הוא הנכון. חוסר במסגרת אחת (המשפחה) לא רק שלא ירגיל את האדם לחוסר במסגרת אחרת (גן / בית-ספר) אלא ימריץ אותו למלא את אותו חוסר במסגרת האחרת.
ונתחיל עם הקבלה שאהובה על פסיכולוגים – השוואה של צורך פיזי לצורך רוחני: רעב ושובע.
נשווה ילד שבביתו יש אוכל זמין באופן תמידי לילד שבביתו האוכל ניתן במשורה, רק בארוחות ורק כמה שצריך כדי לשרוד. כיצד יתנהגו שני הילדים אם ימצאו ברחוב פרוסת לחם זרוקה על הריצפה?
אני יכול לשער כי דווקא הילד ש"הורגל" למחסור של מזון יהיה בעל הסבירות הגבוהה יותר להרים את הפרוסה.

ומה הנמשל?
פינוק, אכפתיות ו"יחס של מלך". אני רוצה להניח שתחושה של חום ואהבה הם צרכים של כל אדם.
ילד שבבית יקבל את הפינוק מהוריו לא ירגיש מחסור של הצורך להיות במרכז ולכן לא יצטרך לחפש את התחושה הזו בגן או בבית הספר ויוכל להשתלב כיחיד בתוך חברה. לעומתו, ילד שבבית סובל מניכור (לאו דווקא הזנחה פושעת) ירצה לפצות על המחסור בגן או בבית הספר ויתקשה לתפקד כאחד מיני רבים.

ולפני שכל האדלריאנים קופצים עלי ואומרים שאין קשר בין פינוק לאהבה וגם הורה שאינו מפנק אוהב את ילדו לא פחות מהורה מפנק אני אגיד שלא התחושה הפנימית חשובה אלא מה שאתה מקרין. כולנו אהבנו מישהי או מישהו כאשר היינו בני 12-13 מבלי שאותה ילדה או ילד אפילו ידעו על כך ולכן הטענה שגם הורים לא מפנקים אוהבים את ילדיהם היא לא רלוונטית לתחושת האהבה שהילד מרגיש.
מצד שני, די לנו לבחון את עצמנו (ובינינו הילדים הם בני אדם בדיוק כמונו) כדי לדעת שכאשר מפנקים אותנו, מתעניינים בנו, מלטפים ומחבקים ונותנים לנו להרגיש הכי חשובים בעולם אז אנחנו מרגישים נאהבים. וזו הסיבה שהרגש הפנימי שלנו דוחף אותנו להתנהג כך אל ילדינו.
כלומר, פינוק של ילד יתן לא להרגיש נאהב והוא יגיע לבית הספר או לגן ללא מחסור ריגשי, דבר שיקל עליו להשתלב בחברה ולהיות אחד מיני רבים.

אולם כולנו מכירים דוגמאות של "ילדים מפונקים" שממש לא מסתדרים בחברה. אולם לפי דעתי אנו מייחסים את הפינוק דווקא לילדים שלא קיבלו פינוק רגשי בבתיהם.
שתי הדוגמאות לילדים שאנו בטעות מכנים מפונקים שאני יכול לחשוב עליהן הן:
א. ילדי שמנת – ילדים של הורים בעלי אמצעים אשר "פיצו" את ילדיהם במתנות חומריות על ההעדרות וחוסר היחס בבית. ילדים כאלה לא קיבלו חום ואהבה והפנו את רצונם לעצמים חומריים שאותם תמיד קיבלו.
ב. ילד שהוריו תמיד נתנו לו כל מה שרצה אם ורק אם הוא בכה, כעס וצעק., למען האמת זה התיאור שאדלר מביא במאמר המצויין לעיל של ילד מפונק:
"הנה המלחמה. היא מתנהלת כפי המתרחש בקרב משפחה ותרנית, שבה מגיעים אחדים מבני המשפחה לידי רוגז, בעת שהאחרים ישיגו את מבוקשם"
כלומר, ילד כזה שוב מקבל את הדברים החומריים שהוא רצה אבל לא את החום והאהבה אותם הוא באמת צריך ונראה לנו "מפונק".

עד כאן דעתי על דעתו של אדלר על ילדים מפונקים. המאמר מלא באמרות שפר שמציגות את הפרופסור הנכבד באור מגוחך למדי לטעמי אבל אני אתן לא להנות מהספק שהגיחוך נובע מההבדל בתקופות ובתרבויות.
ע

הטריק - פורם

את כולנו מעניין איך משפיע הפורם של שחקן על התרומה שלו לציוני הקבוצה אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי לנסות למדל את השפעת הפורם.
אז כדי לא להשאיר אתכם במתח, קודם התוצאות (הדי צפויות אני חושש):
0.4 + 0.1 X form

תאור הניסוי.
בבוקרו של יום חמישי (אחרי משחקי הגביע והידידות אך לפני האימון) חיפשתי ברשימת ההעברות שוערים פורמיד עם ניסיון דיססטרוס ושוערים אאוט עם ניסיון דיססטרוס. לכל שוער בדקתי האם הוא לא פצוע, האם המשחק האחרון שלו היה בשבוע הנוכחי, כלומר עם הפורם הנוכחי וכמובן האם שיחק בעמדת השוער.
לכל שוער שעבר את התנאים הללו רשמתי את רמת הפורם ומספר הכוכבים שהוציא במשחקו האחרון, וכך קיבלתי רשימה שממפה רמת פורם של שוער ברמה מסוימת לציון כוכבים. מספר שוערי הפורמיד הוא 159 (הושג בשבוע אחד) ומספר שוערי האאוט הוא 152 (הושג במשך שבועיים).
מן הסתם במעבר כזה יש לא מעט רעשים, כלומר ההנחה שכל השוערים הם בדיוק בעלי אותה רמה פנימים של שוערות וניסיון. ולכן אם שחקן בוויק פורם הוציא יותר כוכבים משחקן עם אינאד פורם העפתי אחד מהם. בסה"כ ניקיתי ארבעה שוערי אאוט וארבעה שוערי פורמיד.
הנחתי שציון הכוכבים של שוער פורמיד בדיסטרוס ניסיון בלי השפעת פורם היא 3.75 ואילו של אאוט 4.25. ההנחה הזאת התבססה שמספר הכוכבים הוא חצי מתרומת השחקן, כלומר שוער פורמיד תורם 9 ולכן מספר הכוכבים שיוציא הוא 4.5, אבל מכיוון שרוב השחקנים ברמות של פורמיד ומעלה הם למעשה ברמה הנמוכה (אנחנו מוכרים אותם ישר עם עליית הרמה), כלומר התרומה של שוער פורמיד היא למעשה 8.5, ומחציתה היא 4.25. כמו כן הנחתי שניסיון דיססטרוס מוריד חצי כוכב (על סמך ניסיון אישי).
מכיוון שההנחה שלי הייתה שהפורם משפיע כפקטור על ציון הכוכבים, כלומר מוצאים ציון כוכבים ללא פורם (נניח 3.75) ומכפילים אותו באיזושהי פונקציה של רמת הפורם. לכן חילקתי את הכוכבים ברשימה בציון שהנחתי ללא השפעת הפורם (3.75 לפורמידים ו 4.25 לאאוטים).
כעת עשיתי ממוצע לכל אחת מרמות הפורם ולהלן התוצאות:
שוערי פורמיד
פורם 3 (10 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 0.693
פורם 4 (25 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 0.827
פורם 5 (47 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 0.933
פורם 6 (39 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 1.022
פורם 7 (27 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 1.111
פורם 8 (4 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 1.200

שוערי אאוט
פורם 3 (15 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 0.675
פורם 4 (20 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 0.806
פורם 5 (34 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 0.913
פורם 6 (42 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 1.011
פורם 7 (27 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 1.089
פורם 8 (9 שחקנים), כוכבים מנורמלים: 1.176

ובממוצע
פורם 3, 0.684
פורם 4, 0.816
פורם 5, 0.923
פורם 6, 1.017
פורם 7, 1.100
פורם 8, 1.188

כאשר אני רואים כי הנתונים הללו מתיישבים היטב עם המודל המוצע כאשר ממצוע ההפרשים בין הרמות השונות הוא 0.10086

לכל מי שהגיע לכאן אני מקווה שהקריאה הייתה שווה את המאמץ.
ע

האם אזרח מן השורה יכול להיות קפיטליסט הגיוני

האם אזרח שאינו בעל הון ועיניו בראשו יכול להיות קפיטליסט?

כדי לבחון את הטענה הזאת נצטרך להבין קודם מהו קפיטליסט.
ובכן, קפיטליסט, כמו שאני מבין, הוא אדם שמאמין ששוק חופשי יביא לשגשוג של כל שכבות האוכלוסיה כאשר כוחות השוק יאזנו את המחירים ושכר העבודה. ממש כמו שאדם סמית חזה לפני למעלה ממאתיים שנה.
אז בואו נראה מה בין ה"שוק החופשי" של אדם סמית לבין המציאות של המאה ה 21 (ואני מצטער מראש כאשר אני כותב מזכרוני בלבד):
א. ביזור – השוק החופשי של אדם סמית מניח ריבוי יצרנים וצרכנים. אז אומנם במציאות של ימינו יש ריבוי צרכנים אולם בכל שוק פעיל מספר הספקים הוא קטן: בנקים, חברות ביטוח, חברות סלולר, אמצעי תקשורת, חברות מחשבים, חברות תוכנה ועוד ועוד. בשוק שכזה, לספקים יתרון עצום עקב מספרם הקטן לעומת המספר הרב של הצרכנים.
ב. ידע צרכני מושלם – בשוק החופשי של אדם סמית לכל צרכן כל הידע והיכולת להעריך מוצר. במציאות של המאה ה 21 הידע הזה שואף לאפס משתי סיבות:
· המוצרים יותר ויותר מורכבים והאפשרות להעריך ולמדוד את איכותם של כל המוצרים היא לא אפסית אלא אפס מוחלט. בשוק החופשי של אדם סמית יכולתי לדעת שבאבקת רמדיה חסר ויטמין בי אחד, ואיזה טלפון סלולרי מקרין פחות על המוח שלי ואיזה מזרן טוב יותר לגב שלי למשך עשרים שנה. אין ולא יכול להיות אדם אחד עם כל היכולות הללו.
· פרסומות ומותגים – החברות המסחריות שוטפות את מוחו של הציבור באמצעות שקרים ומותגים. ומהו מותג אם לא שקר ממוסד? הרעיון של מותג הוא ליצור זיקה שגויה בין המוצר לבין תדמית מסוימת, למשל בין קוקה קולה לבין דוגמניות מתפשטות במתקן לשטיפת רכב, בין בנק הפועלים לבין היאפיות של יאיר לפיד וכן הלאה. ההצלחה של המיתוג גורמת לכך שהבחירה בין שני מוצרים אינה מושכלת אלא מבוססת על שיקולים שאינם לעניין (שמחוזקים בחוסר היכולת להעריך את איכות המוצר כפי שמפורט לעיל).
ג. ידע יצרני מושלם – בשוק החופשי של אדם סמית יכול יצרן מן היישוב לקום בבוקר ולהתחיל לייצר ככל העולה על רוחו. כך אני, בראותי שהבנקים מרוויחים הון תועפות אמור, אליבא דה הפירוש הקפיטליסטי לאדם סמית, לקום מחר, לפתוח בנק עם אחוזי רווח קטנים במעט (וזה עדיין הרבה יותר ממה שאני מרוויח כיום) ובכך יאזנו כוחות השוק את הרווחים של בעלי הבנקים. אני מניח שאין צורך לפרט שלא כך המצב כיום.
ד. ניידות מושלמת – בשוק של אדם סמית אמורה להיות ניידות מושלמת בין ענפי הייצור, כך שעובד טקסטיל שרואה שמשכורתו נמוכה מזה של מתכנת מחשבים אמור למעשה להיפרד לשלום ממפעל האריגה בו הוא עובד ולהצטרף למייקרוסופט שם המשכורות גבוהות יותר. גם כאן אני מרגיש שאין צורך לפרט כי המציאות שונה במקצת.
ה. ניידות של ההון – בשוק החופשי של אדם סמית (שכאמור מלאו לו יותר ממאתיים שנה) ההון הוא קבוע ולכן נוצר יתרון יחסי למדינות שונות. למשל, אם בפורטוגל גידול ענבים פורה יותר ואילו באנגליה יותר קל לגדל כבשים אך הגיוני שבפורטוגל ייצרו יותר ענבים מכבשים (לא רק ענבים עקב התפוקה השולית הפוחתת) ואילו באנגליה מאזן הייצור יהיה הפוך ובאמצעות מסחר שתי המדינות ירוויחו. אולם במציאות של המאה ה 21 ההון הוא נייד ביותר וחברות יכולות לפתוח מפעל בישראל או בסין באותה מידה ולכן אין יתרון יחסי של מדינות.
אני לא בטוח שכיסיתי את כל ההבדלים בין העולם האוטופי של אדם סמית לבין המציאות של המאה ה 21 אבל אני חושב שעדיין די ברור שלטעון שניתן להגיע למצב של שוק חופשי אשר יאזן את המחירים והשכר הוא לא הדבר הנכון ביותר.

טוב, זו הייתה רק הקדמה על-מנת לקעקע את הקפיטליזם הקלאסי שמבוסס (באופן שגוי) על תורתו של אדם סמית. אך זהו אינו הקפיטליזם המודרני שעליו מבוססת משנתו של מר נתניהו הלא מכובד וחבר מרעיו אבל פשוט כדאי שתזכרו שמי שמעלה את הטיעון "שוק חופשי" ו-"אדם סמית" פשוט מדבר שטויות.


ורק רגע לפני שנעבור לקפיטליזם המודרני כדאי שנגדיר קודם מהי טובתה של חברה דמוקרטית. כלומר, די קל לדעת שטובתה של חברה מונרכית היא שמצבו של המלך טוב יותר אבל מה היא טובת החברה?

א. סכום התועלות של כל אזרחיה, כאשר תועלת היא פונקציה של ההכנסה. נבחין כי התועלת השולית של אדם מהכנסה היא פוחתת, כלומר, אם ניתן אלף שקל לאדם שמרוויח אלפיים או לאדם שמרוויח מיליון, האדם שמרוויח אלפיים יהנה מהם יותר (די ברור). הערה: יש לשים לב שהמדדים שהקפיטליסטים אוהבים להשתמש בהן: תמ"ג/תל"ג ותוצר לנפש הן פונקציות לינאריות ומשמיטים את התועלת השולית ובכך מעוותים את האמת.
ב. אי ניצול. כאשר ניצול הוא קבלת הכנסה ללא תמורה ראויה, למשל, גנבים ושאר פרזיטים.


ועכשיו לקפיטליזם המודרני.
אספתי מספר נקודות שעומדות בבסיס הקפיטליזם המודרני שמבוססות על השוק החופשי אבל מנסות לגזור ממנו עקרונות מסוימים.

הפרטה ויעילות
אקסיומה ידועה בקרב הקפיטליסטים המודרנים היא שחברות ממשלתיות הן פחות יעילות מחברות פרטיות ולהוכחה ירידת המחירים בשוק השיחות הבינלאומיות וכיו"ב.
אז קודם כל העובדות:
שיחות בינלאומיות – אומנם הייתה ירידה דרסטית במחירי השיחות אך היא נבעה מחידושים טכנולוגים של סיבים אופטיים בקרקעית הימים ולא עקב הפרטתו של השירות. למען האמת, הממשלות הן אלו שבנו את התשתית לשיחות הבינלאומיות ואח"כ הפריטו אותן ע"מ שחברות פרטיות ירוויחו מהן כסף.
הבנקים – בשנת 83 המערכת הבנקאית שנוהלה בידיים פרטיות קרסה ואיימה להוריד את המשק הישראלי כולו יגון שאולה. הממשלה היא זו שלקחה את המערכת הבנקאית, שילמה את מחיר תאוות הבצע של בעליו הפרטיים ושיקמה את המערכת הבנקאית והפכה אותה לריווחית, חיה ומשגשגת. ועדיין, מבלי להניד עפעף טוענים הקפיטליסטים שחייבים להפריט את המערכת הבנקאית כדי שתהיה יעילה... לא יודע מה איתכם אבל בעיני זה תמוה.

ועכשיו נבחן את הטענה באופן יותר תיאורטי ונתחיל את הגדרת המושג יעילות.
כלקוחות אנחנו נוטים להגדיר יעילות של גוף כלשהו כיחס בין הסכום שאנו מוציאים לבין סך התועלת ממנו. כלומר פחות מחיר למשהו יותר טוב הופך את הגוף נותן השירות ליותר יעיל.
אולם כאשר אנו בוחנים יעילות של גוף שהוא חלק מחברה כאשר כל הלקוחות שלו והחברים בו (עובדים ובעלים) הם חלק מאותה חברה ההגדרה שונה, ההגדרה במצב כזה צריכה להיות עפ"י הקריטריונים של טובת הכלל המוזכרים לעיל.
למעשה חוסר היעילות של גוף שהוא חלק מחברה מתבטא בכסף המוצא שאינו תורם להגדרה של טובת הכלל ולכן ישנם שני גורמים של חוסר יעילות:
א. משכורות לאנשים שאינם עובדים במלוא התפוקה ו/או היכולת – זו הבעיה העיקרית בגופים ממשלתיים עם קביעות כאשר הפקידים שעבודתם מובטחת נחים רוב היום או מינויים לא ראויים של סגן ראש העיר למנהל מחלקת גינון של חבר מרכז זה או אחר. אי יעילות זו מתבטאת לרוב ביעילות הצרכנית של הגוף (כלומר ביחס בין המחיר לתמורה).
ב. שכר או דיוידנד הגבוהים פי כמה מהשכר החציוני או לאנשים שהכנסתם לפני השכר או הדיווידנד גדולה פי כמה מהשכר החציוני במשק. השכר או הרווחים הגבוהים "מתבזבזים" על אנשים שהתועלת השולית שלהם נמוכה מאוד מאוד ביחס לרוב האוכלוסיה ולכן ההעברת הכסף הזאת אינה מעלה את סך התועלות של החברה – אי יעילות זו היא הדומיננטית בחברות פרטיות אך אינה מורגשת ביעילות הצרכנית ושימוש במדדים לינארים (כגון תל"ג) מעלימים אותה לחלוטין.
וכך למעשה אפשר לומר שבעוד שחברות ממשלתיות אינן יעילות עקב השחיתות הפושה בהן, חברות פרטיות אינן יעילות מכיוון שריווחיהן הם חוסר היעילות. ובעוד שחברות ממשלתיות מנסות לפקח על השחיתות באמצעות גופים שונים (כגון מבקר המדינה ומערכת המשפט) חברות פרטיות מנסות למקסם את חוסר היעילות שבהן, כלומר את ריווחיהן.
אם נדמה את החברות הממשלתיות לצינור מחורר כאשר המים הדולפים ממנו הם חוסר היעילות שבו הרי שחברות פרטיות הן צינור לא מחובר אשר כל המים שיוצאים ממנו הם חוסר היעילות שבו.
ולכן המסקנה הבלתי נמנעת שהפרטה לא רק שאינה מורידה את חוסר היעילות של הגוף המופרט אלא מגבירה אותו ואף יותר חמור מכך מביאה אותו למצב בו הוא רוצה להגביר את חוסר היעילות.

תחרות מורידה מחירים
ומה הפיתרון לבעיית חוסר היעילות המוצגת לעיל? כמובן, התחרות, קודש הקודשים. כאשר יהיה שוק חופשי וכל החברות יהיו פרטיות תהיה תחרות שתאלץ את היצרנים להעלות את רמת המוצרים ולהוריד את המחירים.
אבל זה לא עובד באמת,הרי די שנבחן את רווחי הענק של כל התאגידים בשוק החופשי: בנקים, חברות תקשורת, חברות מזון ועוד ועוד. בנקודה זו יטענו הקפיטליסטים האידאולוגים כי אין שוק חופשי בהרבה מאוד שווקים וחוסר השכלול הוא שמעלה את המחירים, למשל, בנקים, חברות ביטוח, חברות התוכנה, העיתונות, בשווקים האלו הספקים מתאגדים לקרטל או ספק מסוים הפך למונופול.
אבל חוסר השכלול של השווקים לא צריך להפתיע אף אחד, הרי הגדרנו ישויות שמטרתן היחידה היא למקסם רווחים ולכן אי אפשר לצפות מהן שיתנהגו לפי אתיקה מסויימת. הרי אם אני צריך אך ורק למקסם רווחים למה שאני לא אשקר (פירסומות), אתאם מחירים (קרטל), אשחד (מפקח על הבנקים), אלחץ על ספקים בצורה בלתי סבירה (רשתות שיווק) ואתמזג עם מתחרים?
אז מה הפתרון הקפיטליסטי? חקיקה ושהמדינה תשמור על השוק החופשי. סתירה כזאת בשש מילים היא כמעט בלתי אפשרית. הרי הם יצרו את השוק החופשי כדי שהמדינה לא תתערב ותהיה ממשלה קטנה בגלל חוסר היעילות של גופים ממשלתיים ופתאום אין כמו גופים ממשלתיים והם אלה שצריכים לאכוף על התאגידים את חוקי השוק החופשי.
"השלטון המרכזי צריך לשמור על השוק החופשי" - איזו סתירה פנימית מלבבת.

או.קיי. אז הבנו בעיה אחת עם הקונספט שתחרות מורידה מחירים אבל בואו ניקח שווקים בהם יש תחרות ונבין למה המחירים עדיין גבוהים, נניח שוק המשקאות והטלפונים הסלולרים.
קודם כל נצטרך להבין (ותהיה כאן חזרה מסוימת על ההבדל בין השוק החופשי של אדם סמית למציאות המפורט לעיל) מה אמור להוריד את המחירים:
א. היכולת להשוות מחירים – ובכן מי יכול להשוות מחירים בין חברות הסלולר? אף אחד בגלל הסיבוך וה"מבצעים" הספציפים בכל רשת. מי יכול היה לדעת כמה הוא משלם לחברה אליה הוא מתקשר? אף אחד עד שחוק של הכנסת (כן, חברי הכנסת המושחתים) הכריחו את חברות הסלולר להשוות מחירים יוצאים ונכנסים. כמה אפשרי היה להשוות מחירים בסופר בין משקאות? כמעט בלתי אפשרי עד שהכנסת (המושחתת) הכריחה את הסופרים להדביק מחירים על כל מוצר. ומי יכול להגיד לי מה יותר זול 357 גרם סבון ב 14.60 או 488 גרם ב 16.32? ולא כאן מול המחשב אלא בסופר אונליין. בקיצור, החברות מנסות לעשות הכל ע"מ לשבש את יכולתינו להשוות מחירים – ודי בהצלחה.
ב. היכולת להעריך איכות – אנשים מוכנים לשלם יותר אבל תמורת מוצר יותר טוב, אבל איך אפשר לדעת מה הוא מוצר יותר טוב? כלומר, סימילאק יותר טוב ממטרנה? הקליטה בסלקום יותר טובה מבאורנג'? הטלפונים של נוקיה פולטים פחות קרינה משל אריקסון? E407 פחות או יותר מזיק מ E313? בינינו, אין לנו מושג ובטח שלא לרוב ציבור הלקוחות. אז מה עושים, איך בוחרים מה לקנות? ממציאים כמה שיטות: קודם כל, המוצר צריך להיות "מוכר", מה שאומר, שראיתי פרסומת שלו ובנוסף יש את פרדוקס הפרדוקסים: אם הוא יקר אז הוא בטח יותר טוב!
ג. ריבוי ספקים – אז נכון שזה סעיף שיותר מתאים לאי-התחרות אבל גם בשווקים שיש תחרות היא מאוד מואד מוגבלת למספר משתתפים נמוך וזאת באמצעות יצירת רפי כניסה גבוהים, לרוב בדמות תקציב פרסומי אדיר אשר מונע מיצרנים חלשים להיכנס לשוק.


תחרותיות המשק
אחת הטענות היותר פופולריות אצל ביבי והקפיטליסטים היא רמת התחרותיות של המשק. המשכורות (ותמיד של הפועלים אף פעם לא של המנכ"לים) גבוהה מדי ולחברות בינלאומיות, כלומר למשקיעים זרים, עדיף לייצר בסין או בכל מדינה אחרת בעולם השלישי, ולא בישראל.
למעשה שאיפתם של התאגידים היא להשוות את השכר שמקבל פועל ישראלי לזה שמקבל הפועל הסיני ובכך להגדיל את הרווחים. ויש לשים לב שברגע שמצליחים להשוות את השכר של פועלים העובדים בתעשיות שאפשר להוציא את הייצור שלהם (כמו טקסטיל) אזי נפגעים גם פועלים בתעשיות אחרות (כמו מפעלי ים המלח ושומרים) מכיוון שהברירה שלהם היא טקסטיל או אבטחה. וכך למעשה, התאגידים הבינלאומיים מרוויחים מה"תחרות" בין פועלי ישראל לפועלי סין, תחרות אשר מורידה את מחיר העבודה שהם צריכים לשלם ודוחפת את החברה הישראלית למצב בינארי של בעלי הון ועניים.
יש לשים לב לטקטיקות שבהן נוקטים שלוחיהם של בעלי ההון על-מנת ל"הגביר את התחרותיות של המשק":
א. מלחמה במובטלים – אם מובטל יכול לחיות בכבוד הוא לא יסכים לעבוד בכל תנאי, דבר שיוצר שכר מינימום דה-פקטו. ולכן, קיצוץ קיצבאות והעמדת תנאים בלתי הגיוניים לזכאות לדמי אבטלה דוחפים אנשים לעבוד בשכר רעב.
ב. עידוד השקעות זרות – המדינה למעשה נותנת כסף לחברות הזרות על-מנת שיקימו את מפעליהן בישראל, לכאורה מבורך, למעשה כלי חשוב בהורדת השכר. הרי הכסף של המדינה אינו אלא כסף של העובדים וכאשר המדינה נותנת כסף לחברות זרות היא למעשה מחזירה את המשכורות שהחברות נתנו לעובדיהן כך שבסופו של תהליך קיבלו העובדים שכר נמוך יותר.
ואז מגיעה טענת המחץ:
"טוב, אבל מה אפשר לעשות, הרי התחרות הזאת קיימת ואם לא נשחק לפי הכללים ונשווה את השכר בארץ לזה שבסין נסיים כולנו מובטלים והמשק הישראלי יגווע. זה עידן הגלובליזציה ואלו חוקי המשחק. אי אפשר להילחם בטכנולוגיה – זו התפתחות טבעית".
ואני אומר: טבעית בתחת שלי!
הרי מה מבדיל אותנו מהסינים (או הירדנים אם ניקח מדינה הסדר גודל שלנו) שאנחנו גם הצרכנים של התאגידים. ולכן מדינת ישראל צריכה להתנות את הצריכה שלה בייצור בישראל בשכר הוגן. ייצור שהוא פחות משתלם לתאגידים. וישנם שני דרכים לעשות זאת:
א. צריכה ממשלתית – הצריכה הממשלתית היא כחמישים מיליארד דולר (וזה עוד אחרי קיצוץ מתמשך של עשר שנים) מדינת ישראל צריכה להתנות את הצריכה בייצור מקביל בישראל.
ב. מכסי מגן – פשוט מאוד, מוצרים היוצרים בישראל יזכו למכסי מגן על המוצרים המתחרים המיוצרים בחו"ל. מהלך שכזה יעלה קצת מחירים אבל בסופו של דבר כל אחד ואחד צריך לזכור שהוא יותר יצרן מצרכן מכיוון שהמחיר מורכב לא מעלות העבודה בלבד אלא גם ממחיר חומרי הגלם (שלא משתנה עם העליה במחיר העבודה) ולא פחות חשוב רווח בעלי החברות סך העליה בהכנסה תהיה גבוה מהעליה במחירים.


הוצאות ממשלתיות
כולנו זוכרים היטב את דימויו הדמגוגי והמטופש של שר האוצר נתניהו אשר השווה את המגזר הפרטי לאיש רזה ששוקל 45 קילו (השקולים ל 45% של המשק הפרטי בישראל) הנושא על כתפיו את האיש השמן, המגזר הציבורי, ששוקל 55 קילו. אז קודם כל אני רוצה לצאת חוצץ נגד הקביעה שאדם במשקל 55 הוא שמן. אבל אם באמת רוצים להבין עד כמה האמירה הזאת היא חסרת שחר כדאי להבין קודם את מהותו של המגזר הציבורי ואת חשיבותו.
נזכור כי מטרתה של מדינה דמוקרטית היא לשרת את העם ולכן השירות הציבורי הוא למעשה התאגדות של האזרחים כדי לעשות דברים שלא יוכלו לעשות כיחידים. למשל, צבא, הרי לא נוכל לעמוד אל מול הצבא הסורי כבודדים ולכן אנו נותנים מכספנו ומקימים צבא גדול שיוכל לעשות כן. וכך גם בנושאים אחרים כמו כבישים, חינוך, בתי חולים ועוד. כלומר, השירות הציבורי לא רק שאינו נטל על האזרחים אלא הוא הגוף שמאגד את כל השירותים שהציבור מספק לעצמו.
השירות הציבורי מיסודו נועד לשרת את הציבור בצורה הטובה ביותר ולכן יעשה גם מהלכים שאינם "רווחיים" (במרחאות כי ריווחי הוא מונח של גוף פרטי) למשל, לספק חשמל גם בשעות העומס גם אם הדבר מצריך טורבינה שהיא מובטלת רוב שעות היממה.
השירות הציבורי הוא הוגן מכיוון שההכנסות שלא הן פרוגרסיביות – כלומר כל אזרח נותן (בערך) כפי יכולתו, אבל ההוצאות הן למי שצריך – כלומר כל אזרח מקבל לפי צרכיו.
אופיו ההוגן והשיוויוני של השירות הציבורי גורם לו מן הסתם להיות למטרה של בעלי ההון אשר עושים כל שביכולתם לקעקע את נחיצותו והעלאה על נס את ההפרטה, שכפי שכבר ראינו לעיל, אינה אלא מוסד שחוסר היעילות שבו היא מובנית.
מרגיזים במיוחד הם אותם שרים ופקידים בכירים במגזר הציבורי אשר אמונים למעשה על איכות השירות ומשחיתים אותו הן בכוונה תחילה והן עקב חוסר יכולת בסיסית ובכך טוענים כי הפרטה תשפר את השירות. הרי אם אתה בעל תפקיד ונכשלת, המסקנה צריכה להיות שאינך מתאים ולא לבטל את השירות הציבורי מיסודו.


סיכום
לסיכום הבה נראה מהי מהות הקפיטליזם המודרני:
א. הפרטה – החלפת המערכת הציבורית אשר משאירה את הכסף בידי הציבור במערכת פרטית אשר מטרת להרוויח, כלומר, להעביר כסף מידי הציבור לידי בעלי ההון.
ב. הפרטה 2 – ביטול המיגזר הציבורי שהוא מנגנון שיוויוני בו כל אזרח נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו.
ג. תחרותיות משק – להשוות את השכר בישראל לשכר בעולם השלישי לטובת הגדלת הרווחים של בעלי הון.
שלושת הצינורות המצויינים לעיל מוסברים לציבור באמצעות תורה כלכלית שחוברה לפני כמאתיים שנה לצרכים אחרים ושכמעט אף אחת מהנחותיה אינן רלוונטיות בימינו אנו. או במילים אחרות: היד הנעלמה היא היד שלוקחת את כספו של העם ומעבירה אותו לכיסיהם של בעלי ההון.

אז האם אזרח שאינו בעל הון יכול להיות קפיטליסט והגיוני? קשה לי להאמין.